פדיון הבן הבכור היא מצווה נדירה, מכיון שנדרשים מספר תנאים בכדי שהבן הבכור יהיה ראוי לפדיון הבן. א. כמובן בן זכר. ב. פטר רחם - לידה ראשונה (ורגילה). ג. על האבא והאמא להיות "ישראלים", דהיינו לא משבט לוי - כהנים או לויים. כאשר מתקיימים שלושת התנאים, בהגיע יום השלושים ללידה נערך טקס פדיון הבן. כמובן גם בעת קיום התנאים מקיימים את מצוות פדיון הבן, פעם אחת בלבד.
המקור והסיבות לפדיון הבן
לפני צאת עם ישראל ממצרים, הכה אלוקים את המצריים בעשרה מכות. המכה האחרונה שהביאה את העם המצרי לשחרר את העם היתה - מכת בכורות. במדרש מסופר: כי פרעה מלך מצרים הסתובב באמצע הלילה, וחיפש את משה רבינו כדי להודיע לו על שיחרור/גירוש עם ישראל מארץ מצרים.
"ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים..." כמובן בכורי ישראל ניצלו מהמכה הקשה, אף על פי שבאותה עת ההבדל בינם לבין שכניהם המצריים, היה היחוס לאבות האומה ולשנים עשר השבטים (וקיום מצוות קרבן פסח, שעליה נצטוו בראש חודש ניסן, שבועיים לפני מכת בכורות).
לכן אמר הקב"ה, בכורי ישראל שנצלו ממכת בכורות, ינתן להם תפקיד מיוחד; זכות שהיא חובה - עבודה בבית המקדש. באותה תקופה, הבנים הבכורים היו (אמורים להיות) כהנים לה' במשכן ובבית המקדש.
כמה חודשים לאחר מכן עם ישראל חטא בעגל. חטא העגל הוא חמור מאוד, מכיון שהוא חטא עבודת אלילים. גם לאחר סליחת הקב"ה, לא ניתן לבכורות שעבדו את עגל הזהב, לעבוד את האלוקים בבית המקדש. נדרשו כעת מחליפים לעבודת בכורי ישראל.
השבט היחיד שלא חטא בעגל, היה שבט לוי. לכן אמר הקב"ה בני שבט לוי יהיו המשרתים בבית המקדש, במקום הבכורות.
מכיון שחובת השירות מוטלת את הבכורות (שנצלו במצרים ממוות), אמר הקב"ה שהבנים הבכורים יפדו את עבודתם בבית המקדש אצל הכהנים, (ערך פדיון העבודה בבית המקדש, נקבע בתורה לחמשה סלעים כסף).
מאז ועד היום עם ישראל מקיים מצוות פדיון הבן, ביום השלושים ללידת בכור, אבי הבן פודה אותו מהכהן.
המשמעות הפנימית למצוות פדיון הבן
טבע בני אנוש, כפי שנבראו על ידי האלוקים, הוא 'לשכוח' שכל אשר להם, החכמה הנוי הכח העושר וכו' מגיע מלמעלה. לא נראה לעין כי ההישגים הם רק בזכות חסדו של האלקים, ועל הכל יש להודות לבורא.
כך הוא הטבע, השפעתו של האלוקים מוסתרת, והנטייה הטבעית של הלב היא "כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החיל הזה".
למרות שתחושה זו היא חלק מבריאת העולם על ידי הקב"ה, נצטוונו לעשות מאמץ לעקר ככל האפשר, את ההרגשה הזו מליבנו. לפיכך נתן לנו הקב"ה מצוות רבות, המזכירות לנו שכל הטוב והחסד מגיע מהקב"ה. אשר לו בלבד, הכח והממשלה לעשות כרצונו בעליונים ובתחתונים.
לדוגמא: אמירת 'מודה אני' והתפילה בבוקר. היא בכדי שנזכור במשך כל היום, את התודה לקב"ה 'שהחזרת בי נשמתי...".
פתגם עממי אומר: 'העולם חושב שיש לתת לקב"ה עשרה אחוז (מעשר) מהרווחים, האמת היא שהקב"ה בחסדו הגדול מעניק לנו תשעים אחוזים, ועשרה אחוז הוא משאיר אצלנו'.
זוהי גם משמעותה של מצוות פדיון הבן, עלינו להכיר בכך שכל אשר לנו, גם הילדים היקרים כל כך, הכל מגיע מהבורא. אנו מבטאים זאת בילד הראשון, באמצעות מצוות פדיון הבן הבכור, וזהו סימן ותזכורת עבור שאר הילדים...
לכן למצוות פדיון הבן, משמעות עמוקה ומהווה תזכורת חשובה לכל ימי חיינו.
מידע נוסף וכהן מתאים לפדיון באתר - פדיון הבן
המקור והסיבות לפדיון הבן
לפני צאת עם ישראל ממצרים, הכה אלוקים את המצריים בעשרה מכות. המכה האחרונה שהביאה את העם המצרי לשחרר את העם היתה - מכת בכורות. במדרש מסופר: כי פרעה מלך מצרים הסתובב באמצע הלילה, וחיפש את משה רבינו כדי להודיע לו על שיחרור/גירוש עם ישראל מארץ מצרים.
"ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים..." כמובן בכורי ישראל ניצלו מהמכה הקשה, אף על פי שבאותה עת ההבדל בינם לבין שכניהם המצריים, היה היחוס לאבות האומה ולשנים עשר השבטים (וקיום מצוות קרבן פסח, שעליה נצטוו בראש חודש ניסן, שבועיים לפני מכת בכורות).
לכן אמר הקב"ה, בכורי ישראל שנצלו ממכת בכורות, ינתן להם תפקיד מיוחד; זכות שהיא חובה - עבודה בבית המקדש. באותה תקופה, הבנים הבכורים היו (אמורים להיות) כהנים לה' במשכן ובבית המקדש.
כמה חודשים לאחר מכן עם ישראל חטא בעגל. חטא העגל הוא חמור מאוד, מכיון שהוא חטא עבודת אלילים. גם לאחר סליחת הקב"ה, לא ניתן לבכורות שעבדו את עגל הזהב, לעבוד את האלוקים בבית המקדש. נדרשו כעת מחליפים לעבודת בכורי ישראל.
השבט היחיד שלא חטא בעגל, היה שבט לוי. לכן אמר הקב"ה בני שבט לוי יהיו המשרתים בבית המקדש, במקום הבכורות.
מכיון שחובת השירות מוטלת את הבכורות (שנצלו במצרים ממוות), אמר הקב"ה שהבנים הבכורים יפדו את עבודתם בבית המקדש אצל הכהנים, (ערך פדיון העבודה בבית המקדש, נקבע בתורה לחמשה סלעים כסף).
מאז ועד היום עם ישראל מקיים מצוות פדיון הבן, ביום השלושים ללידת בכור, אבי הבן פודה אותו מהכהן.
המשמעות הפנימית למצוות פדיון הבן
טבע בני אנוש, כפי שנבראו על ידי האלוקים, הוא 'לשכוח' שכל אשר להם, החכמה הנוי הכח העושר וכו' מגיע מלמעלה. לא נראה לעין כי ההישגים הם רק בזכות חסדו של האלקים, ועל הכל יש להודות לבורא.
כך הוא הטבע, השפעתו של האלוקים מוסתרת, והנטייה הטבעית של הלב היא "כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החיל הזה".
למרות שתחושה זו היא חלק מבריאת העולם על ידי הקב"ה, נצטוונו לעשות מאמץ לעקר ככל האפשר, את ההרגשה הזו מליבנו. לפיכך נתן לנו הקב"ה מצוות רבות, המזכירות לנו שכל הטוב והחסד מגיע מהקב"ה. אשר לו בלבד, הכח והממשלה לעשות כרצונו בעליונים ובתחתונים.
לדוגמא: אמירת 'מודה אני' והתפילה בבוקר. היא בכדי שנזכור במשך כל היום, את התודה לקב"ה 'שהחזרת בי נשמתי...".
פתגם עממי אומר: 'העולם חושב שיש לתת לקב"ה עשרה אחוז (מעשר) מהרווחים, האמת היא שהקב"ה בחסדו הגדול מעניק לנו תשעים אחוזים, ועשרה אחוז הוא משאיר אצלנו'.
זוהי גם משמעותה של מצוות פדיון הבן, עלינו להכיר בכך שכל אשר לנו, גם הילדים היקרים כל כך, הכל מגיע מהבורא. אנו מבטאים זאת בילד הראשון, באמצעות מצוות פדיון הבן הבכור, וזהו סימן ותזכורת עבור שאר הילדים...
לכן למצוות פדיון הבן, משמעות עמוקה ומהווה תזכורת חשובה לכל ימי חיינו.
מידע נוסף וכהן מתאים לפדיון באתר - פדיון הבן
